ביטוח לאומי נתבע על לשון הרע צוי עיקול עלולים להחשב כפגיעה בשם הטוב של אדם נכתב בתאריך 02/04/2010 עו"ד מירב אפרים המאמר עדיין לא דורג

בת"א 22407/08 רונית הרפז זיו נגד ביטוח לאומי, הגישה התובעת תביעה לתשלום פיצויים בסך 52,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע ע"י המוסד לביטוח לאומי.

התובעת, גב' הרפז עבדה כמטפלת בביתה של אישה בשם אתי הירשמן מאז חודש ספטמבר 1999 ועד לארועים נשוא התביעה שהגישה. הנתבע, המוסד ל ביטוח לאומי, פנה אל התובעת בשנת 2003 בדרישה לתשלום דמי ביטוח לאומי בגין השנים 2001- 2003, משום שסבר כי היא אינה מועסקת. התובעת השיבה לביטוח לאומי מספר פעמים כי היא מועסקת על ידי גב' הירשמן מאז שנת 1999, אך פניותיה לא הועילו. ביום 30.6.2004 שלח הביטוח הלאומי שישה צווי עיקול לבנקים ולחברות אשראי, בגין חוב כביכול של התובעת, וחודשיים לאחר מכן הגיעו מעקלים לבית אימה של התובעת.

הביטוח לאומי טען להגנתו בין היתר, כי גב' הירשמן, מעסיקתה של התובעת, לא דיווחה על העסקתה של התובעת בתקופה הרלוונטית ולכן חוייבה התובעת לשלם דמי ביטוח כמי שאינה עובדת. הביטוח הלאומי המשיך וטען כי פעל לפי חוק הביטוח הלאומי ופקודת המיסים (גביה), וכי התובעת היא שהתרשלה בכך שלא פעלה כמתחייב מן החוק. לדידו, על התובעת להפנות את טענותיה אל המעסיקה, אשר לא דיווחה על העסקתה ולא שילמה עבורה דמי ביטוח לאומי.

בית המשפט דחה את טענות הביטוח הלאומי וקבע כי פרסום צווי העיקול נגד התובעת אצל מחזיקים שונים, מהווה פרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע , התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). בית המשפט חזר וקבע כי משלוח צווי עיקול ביחס לאדם מסויים, המציגים אותו כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו, מהווים פרסום לשון הרע נגדו משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה לבוז או ללעג.   בית המשפט הוסיף וקבע כי למוסד לביטוח לאומי לא עומדת הגנה כלשהי לפי החוק, שכן התנהל באטימות ובחוסר תום לב.   בית המשפט הבהיר כי אף אם היה מקבל את עמדת הביטוח הלאומי כי פעל בתום לב,   הרי שתום לב לבדו איננו מהווה, בפני עצמו הגנה מתביעה בגין פרסום לשון הרע.  

מאחר ו הביטוח הלאומי ידע היטב כי התובעת אינה חבה בתשלום דמי ביטוח לאומי שכן החוב, ככל שהוא קיים, מוטל על המעסיקה בלבד, היה עליו לגבות את החוב מן המעסיקה, ולא מהתובעת. בית המשפט העביר ביקורת נוקבת על ביטוח לאומי וקבע כי המוסד לביטוח לאומי אינו "יכול להפוך את העובד לבן ערובה ולגבות ממנו חובות כספיים החלים על המעסיק לבדו. הדבר אינו ראוי וגם איננו חוקי, ויש להצטער על כך שגוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, עושה דין לעצמו ומשתמש בכלי רב העוצמה של פקודת המיסים (גביה), שלא למטרה שלשמה נועד, ונגד עובדת שברור בעליל כי אינה חייבת בחוב דמי ביטוח לאומי".